לָמָּה נִתְּנָה הַתּוֹרָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּוְקָא?
(על פי ספרי דברים פרשת ברכה ועל פי פסיקתא רבתי כ'א)
הָאַגָּדָה מְסַפֶּרֶת
לִפְנֵי שֶׁנָּתַן ה' אֶת הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל נִסָּה לָתֵת אוֹתָהּ לְעַמִּים אֲחֵרִים. תְּחִלָּה הָלַךְ לִבְנֵי עֵשָׂו (אֵלֶּה הֵם בְּנֵי אֱדוֹם - עַם שֶׁהָיָה שָׁכֵן לְיִשְׂרָאֵל בִּימֵי קֶדֶם). שָׁאַל אוֹתָם: 'אַתֶּם מוּכָנִים לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה?' אָמְרוּ לוֹ: 'וּמַה כָּתוּב בָּהּ?' עָנָה לָהֶם: 'לֹא תִּרְצַח'. אָמְרוּ לוֹ: 'הֲלֹא אַבְרָהָם בֵּרֵךְ אֶת עֵשָׂו אָבִינוּ: 'וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה' (בְּרֵאשִׁית פרק כ'ז פסוק מ'), וְאָנוּ חַיִּים עַל הַחֶרֶב וְעַל הַהֶרֶג, לָכֵן לֹא נוּכַל לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה.'
הָלַךְ אֶל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, שָׁאַל אוֹתָם: 'אַתֶּם מוּכָנִים לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה?' אָמְרוּ לוֹ: 'מַה כָּתוּב בָּהּ?' עָנָה לָהֶם: 'לֹא תִּגְנֹב'. אָמְרוּ לוֹ: 'הֲלֹא נֶאֱמַר עַל אָבִינוּ יִשְׁמָעֵאל: 'פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַּכֹּל וְיָד כֹּל בּוֹ' (בְּרֵאשִׁית פרק ט'ז פסוק י'ב). וּלְפִי הַפָּסוּק הַזֶּה אֶפְשָׁר לְהָבִין שֶׁיִּשְׁמָעֵאל הָיָה גַּנָּב, אָנוּ אֻמָּה שֶׁל גַּנָּבִים, לָכֵן אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה.
הָלַךְ לְכָל הָאֻמּוֹת בָּעוֹלָם, וְשָׁאַל אִם הֵן מוּכָנוֹת לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה, אֲבָל שׁוּם אֻמָּה לֹא הִסְכִּימָה. בַּסּוֹף בָּא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהֵם אֲפִלּוּ לֹא שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ מַה כָּתוּב בַּתּוֹרָה, אֶלָּא אָמְרוּ מִיָּד: 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע!' כְּלוֹמַר קֹדֶם כֹּל נַעֲשֶׂה אֶת הַמִּצְווֹת, וְרַק אַחַר כָּךְ נִשְׁמַע מַה כָּתוּב בַּתּוֹרָה. לָכֵן בָּחַר ה' בְּעַם יִשְׂרָאֵל לָתֵת לוֹ אֶת הַתּוֹרָה.
מעשה בלביבות של שבועות/ מסיפורי חלם
בעיר חלם חיו זקן וזקנה, מלמד ואישתו זלדה , מתקנת גרביים. בהתקרב חג שבועות אמרה זלדה לבעלה המלמד: הוי בעלי היקר מה חשקה נפשי בלביבות של חמאה בשבועות. אמר המלמד: אישתי האהובה , אבל אין כסף לחמאה וגבינה.
חשבו וחשבו והחליטו שלשנה הבאה יהיו להם לביבות ויהי מה. בבית היה ארגז ישן של נדוניה עם ארבעה גלגלים, חרצו בו חריץ למעלה והחליטו שכל יום ישימו בו אגרה משכרם, ועד השנה הבאה יהיה מספיק כסף. וכך היה , שמו את הארגז במרכז החדר, ובעוד המלמד מלמד, ניגשה זלדה לארגז , הביטה ימינה ושמאלה כשהפרוטה בידה, וכשראתה שהמלמד לא רואה אמרה: למה לי לשים האגורה, הוא כבר ישים וזה יספיק, החזירה האגורה לכיסה והלכה. לאחר שעה קלה התקרב המלמד והאגורה בידו , הביט ימינה ושמאלה ואמר: היא בטח שמה כבר, ועד שבועות הכסף יספיק, החזיר האגורה לכיסו והלך.
כך עברה לה שנה. התקרב חג השבועות, התקרבו שניהם לארגז , פתחו אותו וציפו למצוא בו כסף שיספיק ללביבות של שבועות שכה חשקה נפשם, אך, אוי , אין שם ולו אגורה אחת. התחילו המלמד ואישתו לריב זה עם זה, לקלל ולדחוף, הארגז שעמד פתוח - נפלו פנימה המכסה נסגר והם בשלהם, קללות, דחיפות וצעקות. הארגז שהיה עם גלגלים החל לנסוע, ויצא מבעד הדלת לרחוב, הם ממשיכים לריב בארגז והוא ממשיך לנוע.
עבר את כל הרחוב ונכנס לבית הכנסת שדלתו היתה פתוחה, נכנס ונעצר בחדר. השמש שהיה שם התחיל לצעוק : שדים , שדים, רץ וקרא לרב. זה בא פתח את הארגז והם לא מרגישים כלום וממשיכים לריב, הוציא אותם הרב, צעק עליהם להשתיקם, וביקש לשמוע את סיפורם.
כשגמרו לספר, מיד כינס הרב את תושבי חלם לאסיפה, לדון בעניין והחליטו שלש החלטות. שמהיום והלאה זקנים מעל גיל שבעים לא יאכלו לביבות של שבועות. שלארגזים לא יהיו יותר גלגלים ושאסור יותר להשאיר את דלת בית הכנסת פתוח. וכך לא זכו יותר המלמד ואישתו האהובה לטעום לביבות של שבועות.